"דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ירמולובסקי ואח'

החלטה

1.בתביעה שהוגשה בתיק זה תובעת המשיבה – "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: "המשיבה") את המבקשות לתשלום חוב בסך של 3,213,522 ₪ בגין דלק שסיפקה למבקשות, לתחנת הדלק של המבקשת 1 (להלן: "התחנה").

התביעה מבוססת בעיקר על "תוספת להסכם" (להלן: "התוספת"), שצורפה לתביעה ושנחתמה בין הצדדים ביום 1.11.04, במסגרתה הסכימו הצדדים על יתרת החוב, על אופן פרעונו ועל אופן אספקת דלקים לתחנה והתשלום עבורם. כמו כן צורפו לתביעה הסכם נוסף, דפי חשבון ומכתב, בו מאשר ב"כ המבקשות את החוב (נספח ד' לתביעה).

2.בבקשה דנן עותרות המבקשות למחיקת כותרת התביעה בטענה כי התוספת להסכם הינה חלק ממערכת מסמכים, אשר לא כולם צורפו לכתב התביעה והם – הסכם מיום 5.6.95 (להלן: "ההסכם הראשון") ותוספת להסכם מיום 28.4.98 (שני מסמכים אלה ייקראו, להלן: "הסכמי הבסיס"). לטענתן, יש להתייחס אל התוספת ואל מסמכי הבסיס כמקשה אחת, כך שאותו דין חל על כולם.

כן טוענת הן, כי ההסכם הראשון מהווה הסדר כובל ולפיכך הוא בטל. משכך, לשיטתן, בטלות ההסכם, בשל היותו הסדר כובל (ולפיכך –בלתי חוקי), משליכה גם על התוספת (עליה מבוססת התביעה) וגורמת לבטלותה ולפיכך אין התביעה מבוססת על "חוזה או התחייבות", שיש עליהן "ראיה בכתב", כנדרש בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

המבקשות טוענות, כי ניתן להכריע, כבר בשלב זה, בדבר בטלותו של ההסכם הראשון ולפיכך יש לקבל בקשתן ולהורות על מחיקת הכותרת.

3.לא מצאתי כל ממש בטענת המבקשות.

למעשה, כדי שהתביעה תמלא אחר תנאי תקנה 202 לתקנות, די היה בהסתמכותה של דלק על התוספת, הכוללת התחייבות מפורשת, בכתב, של המבקשות, לפרוע את חובן ל"דלק" ולשלם עבור דלקים נוספים שיסופקו לתחנה, באופן האמור בה ועל המכתב (נספח ד' לתביעה). אמנם ראוי היה שהמשיבה תצרף גם את מסמכי הבסיס, אולם אי צירופם אינו פוגם בהיות התביעה נתמכת בהתחייבות מפורשת בכתב וזאת – גם בשל האמור בתוספת. כך, למשל, ב"הואיל" השני של התוספת הבהירו הצדדים שברצונם לשנות ו/או לתקן את הוראות ההסכם ו/או להוסיף עליהן ובסעיף 2 לתוספת נכתב: "תוספת זו תהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם. בכל מקרה של סתירה בין הוראות תוספת זו לבין הוראות ההסכם – הוראות תוספת זו תגברנה" (ההדגשה אינה במקור).

המבקשות אינן טוענות שהתביעה אינה תביעה כספית בסכום קצוב, או כי לא נחתמו התחייבויות מפורשות בכתב וטענתן היחידה היא, כי מאחר שההסכם הראשון בטל בשל היותו הסדר כובל ובשל כך שהוא לא הוגש לאישור בית הדין להגבלים עסקיים, אין התביעה מבוססת על ראיות בכתב.

4.בשלב זה, של בחינת התאמת התביעה להגשה בסדר דין מקוצר, אין מקום לדון בשאלה אם ההסכם הראשון מהווה הסדר כובל אם לאו, אלא יש לבחון אם התביעה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר. בבחינת שאלה זו אין מקום להידרש לטענות לגופם של ההסכמים בין הצדדים, או לטענות בדבר אי חוקיותם. כך, למשל, לא תיפסל תביעה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר, כאשר טוען הנתבע שההסכם עליו היא מבוססת מזויף וזאת – גם אם הוא מצרף ראיות טובות, לכאורה, להוכחת הזיוף.

זאת ועוד - ה"ראייה בכתב", כנדרש על פי תקנה 202 (1) (א) לתקנות סדר הדין האזרחי איננה חייבת להיות ראיה מלאה הבאה להוכיח את התביעה על כל פרטיה, אלא די "בראשית ראיה" (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188), ע"א 316/64, ארגון פועלים ע"ש בן עמי נ' קק"ל, פ"ד י"ח (4), עמ' 356, 363). די בתוספת ולמעשה די אף באישור המבקשות את חובן למשיבה (והוא בלבד), כדי להוות אותה "ראשית ראיה", כנדרש.

5.לפיכך, אני דוחה את הבקשה. הוצאות הבקשה ייפסקו במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, שהוגשה ע"י המבקשות.

אני קובעת דיון בבקשת הרשות להתגונן, ליום 25.4.10 בשעה 09:00.

תשובה לבקשה תוגש בתוך 30 יום מהיום.

החלטה זו ניתנה על ידי מכוח סמכותי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, י"ז שבט תש"ע, 01 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: